ניקו ניתאי היה שחקן, במאי תיאטרון ומחזאי ישראלי, משחקני התיאטרון הוותיקים בישראל, אשר כתב וביים מחזות רבים. ייסד את תיאטרון הסימטה ביפו, ותיאטרון "קרוב" בתל אביב, הנקרא כיום על שמו, "תיאטרון ניקו ניתאי".
נולד ברומניה, גדל בשם ניקו יעקב ולמד בבתי ספר יהודיים, בהם בתי הספר "מלבי"ם" ו"קולטורה". עם מוריו נמנו דמויות חשובות של האליטה היהודית בתקופה זו, כמו הסופר מיכאיל סבסטיאן והמוזיקאי חיים שוורצמן. בגיל 10 השתתף בלהקת הילדים בהדרכתו של ליקה גרינברג שפעלה במסגרת התיאטרון היהודי באראשאום בבוקרשט, בימי הדיקטטורה הפאשיסטית-צבאית של אנטונסקו. אחרי נפילת הרודנות הפאשיסטית, למד תיאטרון וקולנוע באוניברסיטת בוקרשט. הופיע לראשונה ב"תיאטרון קונסטנטין נוטארה" בעיר הולדתו. ניקו עלה לישראל בשנת 1961. בישראל סיים תואר שני בחוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב.
המחזה הראשון בו שיחק בישראל היה "אילוף הסוררת" מאת שייקספיר ב"תיאטרון חיפה", הצגת הבכורה של התיאטרון שזה עתה הוקם. בהמשך שיחק במחזות תיאטרון רבים, כמו "חשמלית ושמה תשוקה" מאת טנסי ויליאמס, "ריצ'רד השני", "הנערים שבחבורה" (מארט קראולי) "חלום ליל קיץ " ועוד. וכמו כן שיחק בתיאטראות רבים, בין היתר ב"תיאטרון הבימה", "תיאטרון האהל" וב"תיאטרון צוותא".
לאחר פעילות ענפה בתיאטראות הממסדיים, פעל ניתאי החל מתחילת שנות ה-80 מחוץ לממסד התיאטרוני. ב-1982 ייסד את "תיאטרון הסימטה" ביפו, אותו ניהל במשך כ-18 שנה. בשנת 2001 ייסד את תיאטרון השוליים "תיאטרון קרוב", שפעל בבית מרכזים בתל אביב עד שריפתו. השריפה הקשה שפקדה את המבנה ב-2003 כילתה מחזות, תלבושות, פלקטים וארכיונים רבים של ניתאי. התיאטרון הוקם מחדש ב-2004 במשכנו החדש במתחם התרבות והאמנות בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב. בין ההצגות בהן ביים ושיחק בתיאטרון קרוב: "ההיסטוריה של הקומוניזם כפי שסופרה לחולי נפש" מאת מטיי וישניאק ו"הזבובים" מאת ז'אן-פול סארטר.
מאז 1975 שיחק ניתאי בהצגת היחיד שעיבד בעצמו, "הנפילה" מאת אלבר קאמי, אשר הפכה להצגת היחיד הוותיקה ביותר בישראל. הצגות יחיד נוספות שהעלה ניתאי הן "פינוק מטריף" מאת אמיל אז'אר, "את ואני ואשליות" מאת ז'אן קוקטו ופול ז'רלדי, "התפסן בשדה השיפון" מאת ג'יי. די. סלינג'ר ו"ל. ס. דיוניסוס" ו"געגועים לטחנות רוח" מאת ניתאי עצמו.
ניקו דגל בקשר קרוב ובלתי אמצעי עם הקהל, בתיאטרון המחובר לקהילה ולצרכיה, ביצירה אקטיביסטית ואנושית.
אנו בתיאטרון ממשיכים את דרכו בגאווה.
